חלום חלמנו והגשמנו, לא נותרה עין אחת יבשה. בעצם, למה לנגב את הדמעות? זה מאוד הודי להזיל דמעה, זה חלק מהתרבות שלנו, בדיוק כמו המלידה הבנה ישראלית. 

 

על פי המסורת, צוינה המלידה הראשונה עם הגעתם של אבותינו ואמהותינו הקדמונים לחופיה של הודו. שבעה זוגות נסחפו אל היבשה לאחר שספינתם נטרפה בלב ים. כשהם דרכו על חופי קונאקן שבמערב הודו ונפגשו עם המקומיים, נגלה אליהם אליהו הנביא וציווה עליהם לחיות בסובלנות עם בני כל הדתות בהודו. ההודיה לאליהו שהתגלה והכמיהה לקיים את המנהג המוכר מבית של הקרבת קורבן, הולידו את מנחת השלום – המלידה - שבסיסה סולת בלולה בשמן. מנחת שלום שידם של כל אישה ואיש משגת, המוכיח לעולם שגם מן המועט אפשר להפיק עושר. 

 

אליהו הנביא הוא בעבורנו איש בשורה. קהילת בנה ישראל רואה אותו באור שונה ממה שנהוג בקהילות רבות. אין זה אומר שאנחנו שונים משאר הקהילות, אדרבא, אנו דומים להן וכמותן מחוברים למסורת היהודית, אלא שאליהו התשבי ממלא אצלנו תפקיד ייחודי ומשמעותי הקשור להיסטוריה של הקהילה ולהולדתה, וגם לעתידה. על- פי האמונה שלנו אליהו הנביא לא רק שימש פוסק בין שני צדדים חלוקים כמוזכר במקורות, אלא התערב ופסק בדילמה המשמעותית ביותר לקהילה - שאלת השתלבותה בקרב יושבי הודו. הוא ציווה על בני הקהילה לכבד את תושבי הודו ולנהוג בסובלנות ובאחווה והבטיחם כי עוד ישובו לארץ ישראל. וממש כמו בציוויו של אליהו הנביא, בטקס המלידה שערכה משפחתה של אמי ערב עלייתם ארצה, ישבו אלה לצד אלה בני ובנות ישראלים, מוסלמים והינדואים. 

 

לרוב, נערכו המלידות בחיק המשפחה וציינו אירועים אישיים ושמחות ואף סיום ימי אבלות.  המלידה עוררה תמיד תחושה של התרגשות שיא. בסלון הבית קיבל הטקס הזה מקום של כבוד וטהרה. אפילו רק איזכור השם 'מלידה' היה נעשה בקפידה, פן ייחשב לנדר שחלילה לא נוכל לקיימו. 

 

רק בשני מועדים נחגגו מלידות בחוץ בציבור  יחד עם הקהילה – בראש השנה לאילנות ובצאת השבת. קהילתנו שמנהגיה וצביונה נמחקו עם עלייתה (כבקהילות אחרות), לא ציינה בעקביות את המועדים הללו בישראל. מזל גדול הוא, אם כך, שהקהילה שמרה על הטקס והוסיפה לערוך אותו בבתים ובקרב המשפחה. כך נשמרו הזיכרון והידע של ההכנות בימים שלפני הטקס, הכנות הבית ביחד עם הכנות הנפש.

 

ילידי הארץ, בני ובנות הקהילה, מצאו את עצמם חצויים בין שני עולמות תרבותיים ובין שתי זהויות - הודו מכאן וישראל מכאן. מהודו ועד ישראל, הרצון להיות נאמן למקורות ולשלב את התרבות החדשה שיצרו הורינו עוררה תהיות ושאלות - מי אתה ומה אתה יותר, והאם הזהות הפרטית והקהילתית זקוקה לשאלות מסוג זה. כצברים, הכרנו כמובן את מועדיה הרשמיים של ישראל, אך גם אימצנו בשמחה מועדים מיוחדים וחדשים שנוספו ללוח השנה העברי, כמו המימונה. 

 

כמי שחיים בין העולמות ומכירים בתרומתם של טקסים ומועדים ייחודיים אלה, הגענו למסקנה שאנו חייבים להציע גם את תרומתינו כמתנה לכור ההיתוך הישראלי ולהוסיף את המלידה למניין המועדים הישראליים. עד לאותו רגע שמרה הקהילה בדיסקרטיות על המנהג. עתה, אחרי 70 שנות חיים בישראל, הגיעה השעה להוציא את המלידה לאור, שכולם יהנו מזיו יופיה.

 

אנו, בני הדור החדש של בני ישראל, יצרנו חגיגת מלידה בערב ט"ו בשבט בנוסח ישן-חדש. מלידה המבוססת על המורשת שלנו אך טעונה במשמעויות חדשות נוספות, מקומיות ואקטולאיות ובראשן שמירה על הטבע והסביבה. המלידה שיצרנו היא, בעבורנו, סמל לערבוב שבין שני העולמות, היא הזכות להכיר את המורשת יחד עם הציפייה והתקווה לעתיד מכיל ורב- תרבותי השומר על מקומם ועל אופיים של כל חלקי החברה.

 

חגיגת המלידה בציבור ובטבע וחשיפתה לכלל הקהילות בישראל, יש בה מן היצירה והעשייה המרפאות את הנפש האישית ואת נפשה של הקהילה בכלל. 'מדינת כל מנהגיה' היא מצוות 'עשה' של ממש - שמירה על מסורת אליהו הנביא, שמירה על הטבע, התכנסות משותפת ומאחדת סביב מגש ה"טאלי" העגול שעליו מונחת המלידה, והרחבת מעגל הנתינה שמסמלת המלידה מהאישי, לקהילתי ועד לשאר הקהילות בישראל.