קהילת בני ישראל מהודו היא אחת הקהילות העתיקות בעולם. הקהילה, שהגיעה אל תת-היבשת עוד בימי בית ראשון, שמרה על עיקר המצוות וקיימה חיים בשלום עם בני הדתות האחרות, מהם זכתה ליחס שווה, ללא גזענות ורדיפה. על אף שהקהילה חיה בניתוק מרוב גלויות ישראל, בשנות ה-30 של המאה ה-20 הגיעו פעילי הציונות להודו, בחפשם אחר שואבי מים וחוטבי עצים, והתחננו בפני בני הקהילה להצטרף למפעל החדש.

כשהגיעו לישראל, השית עליהם הממסד הרבני האשכנזי חשדנות אלימה ופקפק ביהדותם. חשדנות זאת יחד עם הגזענות שהוביל הממסד החילוני של המדינה החדשה על יוצאי מדינות ערב והאסלאם, הובילו לאפליה בכל שטחי החיים, וביניהם דיור, רפואה וחינוך. בני הקהילה מספרים על פצועים יוצאי הודו שלא קיבלו טיפול רפואי, ועל מקרה מצער במיוחד של תינוקת שמתה בידי אמה משום שלא היה לאם מספיק כסף לבולים של הפנקס האדום.

בשנת 1951 הקימו פעילים מהעדה, ובראשם אייזיק דיווקר, איזיקאל אשטמקר, אייזיק אווסקר, דיוויד דיווקר ופרי פזרקר, קול זעקה והחלו לערוך הפגנות של קהילת "בני ישראל" בתביעה לשוב למולדתם. זאת על רקע היחס הגזעני והדורסני לו זכו מטעם הממסד הציוני והרבני. המחאה לוותה במכתבים לממשלת הודו ולאו"ם, משום שהפעילים ידעו שעל מנת להשפיע על הממסד, שזלזל בהם והמעיט בערכם, עליהם להוציא את המחאה אל מחוץ לגבולות ישראל. מחאתם נשאה פרי, וכ-500 מבני ובנות העדה זכו לשוב להודו.

המחאה אמנם התרחשה בשנות ה-50 של המאה ה-20, אולם הגזענות ותוצאותיה נותרו. אם ניסע לירוחם, דימונה, רמלה, לוד, אשדוד או קריית שמונה, נמצא כי ההודים, ככל המזרחים, מודרים מקרקעות וממשאבים, ילדיהם זוכים לחינוך פחות טוב, ובקהילותיהם קמים ופורחים קיבוצים עירוניים, היונקים את המשאבים המקומיים על חשבון ותיקי העיר.

המחאה של אנט'י אליזבת בנגרה, אשר ביקשה לעלות לישראל כדי להתאחד עם אחותה ובניה החיים כאן, ועלייתה סורבה בשל פקפוק של הסוכנות היהודית ביהדותה, והקשיים המוערמים על ידי הסוכנות על בני ישראל בהודו, מחזקים את הטענה שישראל הייתה, ועודנה, גזענית.